לקבלת מאמרים
ישירות אליך
אימייל
שם פרטי
שם משפחה
 

לצמצם את הפער

ילדה בת 11, מוגדרת כבעלת לקויות למידה עם קושי בקריאה ומכאן בהבנתהּ. בתחילת האימונים כמעט ולא רצתה להקריא עימי סיפורים, היום, לאחר כשישה מפגשים הילדה לא נותנת לי להקריא מילה!   :)

אילו יכלנו להתמקד ולהתפקס בחוזקות ילדינו ולא בבעיות ילדינו מה שהיה קורה הוא ש"הבעיות" היו מסתדרות מאליהן. אילו לא היינו עסוקים רוב הזמן בלתקן, לשפר ולשפץ את התנהגות ילדינו, היינו יכולים להתענג על נצנוצי היהלומים, יצירות הפאר, התגלמות האלוהות שיש לכל אחד ואחת מאיתנו בבית.
כל דבר שנקדיש לו את תשומת ליבנו רק יגדל ויתעצם. כעת בידנו הבחירה האם להקדיש תשומת לב ל"בעיה" או ל"ברכה". כך או כך מושא תשומת ליבנו יגדל ויגדל. לכן אני מזמינה אתכם להקדיש תשומת לב לברכה: לחוזקות, ליכולות, למסוגלויות, לייחודיות ולמתנות הנפלאות.

"אני פיון בגוף של ילד", הוא אומר לי בכניסתו לאימון עימי, ואני עונה לו: "נכון יקירי, זה בדיוק מי שאתה, אני גאה בך שאתה זוכר" והוא אומר: "זה בגלל שאת איתי כל הזמן, פה בלב שלי, להזכיר לי"

ילדיכם כלכך קרובים לפריחה, לשגשוג ולהצלחה, שכל שנדרש מכם בכדי לסגור את הפער הוא העצמתם, הוקרתם והאמון שלכם בהם. בחרו לצחוק יותר עם ילדיכם, לרקוד יותר, לשחק יותר, לדגדג יותר, להשתולל יותר, להנות ולכייף יותר– בקיצור "תעשו חיים", ולא יעבור זמן רב והכל ישתנה עבורכם ועבורם, בזכות התנהגותכם והרגשתכם.

אנחנו מתחילות לקרוא ביחד את הספר "החתיכה החסרה"/של סילברסטיין. ומייד בדף הראשון היא אומרת: "אבל הוא בכלל לא חסר, הוא שלם לגמרי", אני מלטפת את ראשה ואומרת לה: "את צודקת לגמרי, יפה וחכמה שלי, בואי נמשיך לקרוא את מה שרוב האנשים צריכים ללמוד, ואת כבר יודעת! ואם את פנויה כמה ערבים בשבוע אשמח שתבואי עימי לאימון מבוגרים ולהרצאות שלי" :) אנחנו צחקות ...


"אפשר שנסתכל על הגשם?" היא שואלת אותי (ילדה בת 10), ואני עונה: "ודאי, זהו אחד הדברים האהובים עליי ביותר לעשות...." היא מסתכלת עליי כלא מאמינה. אני מסדרת מזרון מול החלון הענק, ואנו יושבות ומסתכלות על טיפות הגשם שניתחות על הריצפה.. היא שואלת:"וזה לא בזבוז זמן לדעתך?" אני עונה: "זו אחת הדרכים לניצול הזמן בצורה הטובה ביותר שיש" אנחנו צוחקות ונהנות, שתי שניות אחר-כך היא רוצה ליצור משחק תפקידים!

החליפו פסימיות באופטימיות, חוסר אמון באמון. החליפו חוסר בטחון בבטחון, אהבה בתנאים, באהבה ללא תנאים. החליפו בלבול בבהירות וספק בתקווה. "זה קשה" יאמרו חלק – נכון, רק כי הרגלנו את עצמנו להתמקד בבעיה, בפחד, בחוסר הבטחון והאמון, בלהיסחף לדרמות...כעת זה רק עניין של אימון להתמקד בטוב, ומהר מאוד זה יהפוך לקל וטבעי.

אומרת לי אמא באימון הורים: "אני בדרך להרים ידיים, אני כבר לא יודעת מה לעשות, אולי צריך לאיים, או להפעיל כוח....היא עושה רק מה שבראש שלה, היא לא מקשיבה לאף אחד, מלבד לעצמה.." ואני עונה: "נהדר, זה פשוט נפלא! זה בדיוק מה שאת רוצה שהיא תעשה! - שיהיה לה את האומץ, הבטחון, האמון והאהבה העצמית ללכת אחרי ליבה, אחרי החלומות והמטרות שלה, ולא אחרי ליבו או רצונו של אף אחד אחר! בראוו לה!!! כעת עלייך לשחרר - לשחרר את ההתנגדות שלך למצב, את ההתנגדות שלך להתנהגותה, ...כי עד שלא תשחררי את ההתנגדות - היא תמשיך להתנגד, ועד שלא תשחררי את האחריות היא לא תוכל לקחתה...."


הרבה הורים שואלים האם נכון המעשה? האם נכון להגיד? ואני רוצה לומר שזה לא משנה מה תעשו או תאמרו, משנה איך אתם מרגישים עם מה שאתם עושים ואומרים! אין נכון או לא נכון, צודק או לא צודק, אך הבדל עצום הוא בין עשייה ורגשות שמחה ושחרור לבין עשייה ונשיאת שק חרטה ואשמה. ילדיכם אינם מגיבים למעשה או למילה, אלא לאנרגיה בה אתם נמצאים. אם תוכלו לעבוד על האנרגיה בה אתם נמצאים שתהיה תואמת למה שהייתם רוצים להרגיש כגון: שמחה, חיות, כיף, שחרור, אהבה ובטחון; הכל ישתנה עבורכם – מערכות היחסים שלכם עם ילדיכם, המצבים והארועים המלווים אתכם עם ילדיכם וכו'...

נערה נכנסת לאימון עימי ואומרת "נראה לי שכישפת את אמא שלי, כל השבוע לא רבנו, לא התווכחנו, רק חיבוקים ועידודים..."

היא נכנסת לחדר בליווי אמה שאומרת: "אנחנו בריגרסיה בעניין תשומת הלב" היא מתיישבת על המזרונים ותוחבת פרצופהּ בין הכריות. אני אומרת לה: "יפה שלי, יש לי חדשות מעולות בשבילך, (היא מפנה חצי ראש), את מוכתרת כילדה הנורמאלית ביותר עלי אדמות (כעת, כל פניה לכיווני, וחיוך מרוח על שפתיה), אני עומדת כמלך ושרביט בידי ואני חוזרת על דבריי – היא צוחקת. אני מסבירה: "בובי כל אחד בעולם הזה רוצה את תשומת ליבהּ של אמא שלו, כל יום, כל היום ורק לעצמו. כל אחד בעולם, באיזשהו מקום, היה רוצה להיות ילד יחיד כדי שההורה ישחק רק איתו, ויקנה רק לו ויהיה רק איתו, ויחבק וינשק רק אותו. זה שאת מרגישה כך לא עושה אותך "לא בסדר" או "תינוקת" – נשארת נהדרת ונפלאה כמו שהיית כמו שתהיי לעולמי עד". כעת אנחנו צוחקות ומחייכות והיא אומרת בקלילות ובשמחה "בואי נשחק"....

בת 12 אומרת לי באימון: "לפני שהוריי התגרשו, הייתי מלאת בטחון, ועכשיו, אני לא (היא בוכה). אני לא יודעת לאן זה הלך?" ואני מקשיבה לה ונותנת לה להיות עם זה קצת ואז עונה לה: "בובי שלי זה בתוכך, זה תמיד היה ותמיד יהיה. את מבינה, יש בתוכך הכל, כל הזמן: בטחון וחוסר בטחון, אמון וחוסר אמון, אהבה ופחד; ובכל רגע, ובכל שניה את זאת שבוחרת איפה להגביר את הווליום - בבטחון או בחוסר בטחון, באמון או בחוסר אמון. לעיתים אנו חושבים שארועים חיצוניים הם אלו הקובעים את מי שאנחנו ואיך שאנחנו, אולם, ממש כפי שבהצגה, התפאורה והתלבושות יכולים להשתנות, השחקנים נשארים אותם השחקנים. כך שיפה שלי, היית מלכת העולם ונשארת מלכת העולם. את עדיין אותה ילדה נפלאה וחכמה, כישרונית וטובת לב, בוגרת ואחראית, חברה טובה ובת שכל הורה היה רוצה שתהיה לו. כך היית, כך את עכשיו וכך תהיי לעולם, לא משנה מה קורה סביבך!" היא צוחקת עכשיו....מבינה את עוצמתה....

בברכת המשך שבוע נפלא

שני הורביץ
מאמנת מוסמכת להורים ולילדים (cpcc)
מחברת הספר "ההורה שבחרתי להיות"



חזרה