לקבלת מאמרים
ישירות אליך
אימייל
שם פרטי
שם משפחה
 

חרם, תככים ומריבות בין ילדים

"אמא, הבנות מהכיתה מחרימות אותי"
"אבא, היום דני דחף אותי בחצר וקיבלתי מכה"
"אמא, היום בגן נטע ירק עליי"
"אבא, היום בכיתה רינת העליבה אותי"
"אמא, החברות לא משתפות אותי..."

האם פגעו פעם בילדיכם מילולית או פיזית, בסביבת בית הספר או הגן, ומה היתה תגובתכם?

אצל הרבה מההורים התגובה הראשונית הינה כעס, פגיעות ,התרעמות והרצון "להשיב מלחמה". תגובה זו הינה לגיטימית ומובנת שהרי איזה הורה לא היה רוצה להגן על ילדו ולדאוג לכך שהוא לעולם לא יפגע? עם זאת, אני מזמינה אתכם היום לחקור איתי את מקור התגובה הרועמת של ההורה.

לרוב הכעס, הפגיעות והרוגז של ההורה נובעים מכך שהוא שם עצמו בנעלי ילדו, לוקח את המקרה באופן אישי ומגיב מעמדה של התגוננות.
לא פעם שמעתי תגובות של הורים: "מי שפוגע בילדי, פוגע בי", "כבר מחר בבוקר אלך לדבר עם המורה", "עכשיו אני מתקשרת להורה הילד..". או לחלופין, תגובות המקטינות את האחר ועל-ידי כך ההורה כאילו משיב לעצמו ולילדו את גאוותו: "איזה ילד מופרע, אל תתקרב אליו", "מה לעשות...יש גם כאלה...ילדים לא מחונכים". כלומר, ההורה תופס את מקום הילד ומגיב מתוכו. הוא לוקח את המקרה באופן אישי ומשיב מלחמה.

לצערי רוב ההורים חושבים שבעצם השבת מלחמה או החזרת "שן תחת שן" ועין תחת עין" , כך הם מגינים ושומרים על ילדיהם.
אני מזמינה אתכם היום לעצור ולראות מהי ההשפעה של התנהגות זו על ילדיכם ולמה אתם מחנכים אותם בה?

• כאשר ההורה מגיב בכעס, בעצבים, בצעקות וחלילה במכות, הוא מלמד את ילדו להגיב באותו אופן. כך נוצרת שרשרת של "הוא פגע בי, אני אפגע בו". עד מתי תמשך מחזוריות זו? האם לכך פיללתם? כמו כן, כאשר ההורה מגיב בצורה זו, מה שונה הוא מהילד הפוגע?

• כאשר ההורה "לוקח את החוק לידיים שלו ומטפל בעיניין", הוא מנשל את ילדו מכוחו ומעוצמתו. המסר שמועבר על-ידי ההורה הוא שילדו לא מספיק חזק, בוגר, אחראי, יכול ומסוגל לדאוג לעצמו ולטפל בעניין בעצמו.

• כאשר ההורה מגיב ממקום מתגונן, כלומר הוא לוקח את המקרה באופן אישי נגדו, הוא מלמד את ילדו לקחת את הדברים באופן אישי, כלומר, הילד מבין ש "עשו לי את זה - החרימו, הרביצו, ירקו עלי..בגלל שאני לא בסדר" או ש"משהו לא בסדר איתי".

היום אני מזמינה אתכם לראות את הדברים אחרת, באופן לא אישי ומתוך רגשות חמלה ואמפטיה: הפוגע גם הוא נפגע מעצם היותו פוגע.
הפוגע פוגע לא מתוך משהו אישי נגד הנפגע אלא מתוך מצוקה וסערה פנימית כגון: כעס, תסכול, חוסר אונים, מחסור בכלים, חוסר בטחון, כמיהה לחום, לתשומת לב ולאהבה. רגשות אלה לגיטימיים מאוד למבוגר, לא כל שכן לילדים. הילד שהחרים, הרביץ, קילל או ירק, לא קם בבוקר במחשבה: "איך אני יכול היום לפגוע בעידו", , הוא התנהג כך מתוך מצוקה. ....בל נשכח כי מחר זה עלול להיות הילד שלכם... לכן, בתגובתכם למעשה, שכמובן אוסרת התנהגות זו, (או לפחות כך אני מקווה) עשו זאת עם הרבה הבנה, אמפטיה וחמלה.

כעת, שאתם יודעים שהפגיעה שנעשתה אינה קשורה באופן ישיר לילדיכם, כמו כן, שבליבכם רגשות חמלה ואמפטיה (שהרי הפוגע עושה זאת מתוך מצוקה), תוכלו להיות פנויים עבור ילדכם ולעזור להם כך:

1. הקשיבו להם, בדממה.
אל תנסו לתת פתרון או "לנקות" את רגשותיהם הקשים, אל תנסו לתת עיצה או דיעה, הקשיבו והכילו - פשוט היו עבורם בנוכחותכם - במבט, בהקשבה, בחיבוק. הביעו אמפטיה "אני מבין שהרגשת לא אהוב..." ושקפו להם את הרגשתם: "אז הרגשת נבוך...". זהו תהליך ריפוי עבורם.

2. היו סקרנים לרגשותיו, תחושותיו ומחשבותיו של ילדכם.
שאלו שאלות כ"דף חלק" - אל תניחו שאתם יודעים איך הם מרגישים, שאלו אותם שאלות כאילו זו הפעם הראשונה ששמעתם את המילים יוצאות מהפה: "איך הרגשת כאשר הוא היכה אותך?"...."מה היה לך לא נעים בכך?"... כך לא תכפו עליהם מחשבות, רגשות ודיעות שאולי לא היו אצלם. כמו כן תאפשרו להם לדבר על זה, להוציא את כעסם, להביע את פגיעותם. זהו תהליך ריפוי לכשעצמו.

3. חזקו והעצימו אותם, הוקירו אותם במילים. שבחו ועודדו אותם. לדוגמה: "אתה ילד כל-כך חברותי, אוהב ואיכפתי..."

4. למדו אותם חמלה ואמפטיה.
הסבירו להם כי הפוגע הוא גם נפגע, כי מעשיו הינם מתוך סערה פנימית החלה בתוכו ואין זה משהו אישי נגדם.

5. שאלו את הילד:
"מה היית רוצה לעשות בעניין?" אם רלוונטי שאלו: "איך אני יכול לעזור לך ?" והקשיבו לו. אל תענו על תשובתו אלא אמרו לו שאתם רוצים להיות עם בקשתו ולחזור אליו מאוחר יותר. כך תוכלו לבדוק עם עצמכם איזו דרך נכונה עבורכם להגיב. חשוב לציין שאתם יכולים להענות לבקשתו ואתם יכולים שלא. חשוב מאוד שתפעלו בהתאם למצפן ולערכים שלכם כהורים.

6. לשיפוטכם, שתפו את הגורמים הרלוונטיים.
מורה/מנהל/גננת/יועצת וכו'. שתפו עבור העברת אינפורמציה – כי חשוב שידעו ויהיו מעורבים ולא מתוך האשמה (זה לא אשמת אף אחד) או העברת האחריות לפתרון (כל אחד אחראי לאחריותו). כמו כן במידת הצורך גם בקשו עזרה.


שלכם
באהבה ושלום

שני הורביץ
מאמנת מוסמכת להורים ולילדים (cpcc)
מחברת הספר "ההורה שבחרתי להיות"



חזרה