לקבלת מאמרים
ישירות אליך
אימייל
שם פרטי
שם משפחה
 

הורים, ילדים ואבחונים

בתקופה האחרונה יותר ויותר ילדים עוברים אבחונים - אבחונים המגדירים אותם כבעלי לקויות והפרעות למיניהן. יותר ויותר ילדים נוטלים תרופות על מנת לטפל בהפרעות ולקויות אלו. ואני שואלת את עצמי:
מהו המקור למציאות זו ? ועבור מה? - מהו השיעור שעלינו כהורים וכאנשי חינוך לעבור?

המקור למציאות זו הוא:

1. כשל של מערכת החינוך הקונבנציונאלית בהבנת מהותו של חינוך.
בעוד שבאופן בלתי מודע שואפת מערכת החינוך לצייתנות ועדריות מחשבתית והתנהגותית, מהותו של חינוך היא גילוי הדרך המחשבתית הייחודית של כל ילד וילד.
בעוד שמערכת החינוך הקונבנציונאלית שואפת לציונים גבוהים של תלמידיה, מהותו של חינוך הינה ביטוי הדרך היצירתית של כל ילד וילד לפתרון, ולא הפתרון עצמו.
איך תוכל מורה להורות כל ילד באופן התואם את צרכיו ואת ייחודו, כאשר בראש מעייניה הוא להשקיט את התלמידים, עבור העברת החומר הלימודי?
איך יוכל המורה להיות קשוב וסבלני לכל ילד, לפתח דרכי לימוד, חשיבה והסתכלות, כאשר יש שלושים ושישה תלמידים בכיתה?
כך קורה שמערכת החינוך אינה בנויה להכיל ולעכל סטייה, ולו הקטנה ביותר, מהמשבצת הנורמטיבית המקובלת. וכמות ההמלצות לאבחונים הולכת וגדלה.

2. בלבולו של ההורה במהות תפקידו.
אנחנו שואפים שלילדינו יהיה בטחון עצמי גבוה, אך ללא הרף אנו מבקרים ושופטים אותם על מעשיהם והתנהגותם. פעמים כה רבות אנו מחפשים את הילד בחולשותיו ומוכיחים אותו שוב ושוב על כך. אנחנו שואפים שלילדינו יהיה דימוי עצמי גבוה אך אנו לוקחים אותו לאבחון המאבחן אותו כבעל לקות או הפרעה. ענו לעצמכם - איך אתם הייתם מרגישים עם החותמת של "משהו לא בסדר איתך", מה היה זה עושה לבטחון ולדימוי העצמי שלכם?

אנחנו חושבים שאנו אוהבים את ילדינו ללא תנאי, אך אנו ללא הרף מציבים תנאים לבקשותיהם, ופרסים להתנהגותם כרצוננו. אנחנו חושבים שאנו מקבלים את ילדינו ללא תנאי, אך אנו נותנים לו טיפול תרופתי אשר משנה לגמרי את אופיו הייחודי, את נשמתו, את חיותו, אנחנו מנסים לתקנו והרי שלם הוא.

אנחנו מאמינים שבלקיחת הילד לאבחון והטיפול בו, אנחנו רוצים את טובת הילד, לעזור לו, שיהיה לו יותר נעים וקל, אך בעצם רצוננו הוא בנוחות וקלות עבורנו. אנחנו כמהים ל"שקט תעשייתי". קצנו בקריאות היומיומיות לכתלי בית הספר בשל התנהגות ילדינו. קצנו ברמת הסבלנות וההכלה שעלינו להשקיע בילדינו ואנו מחפשים מנוס. ממש כפי שמערכת החינוך שואפת לצייתנות ועדריות מחשבתית והתנהגותית כך גם ההורה, כמובן שבאופן בלתי מודע. כמה קל לנו כאשר ילדינו מצייתים לנו, חושבים כמונו ומתנהגים כמונו וכמה קשה לנו כשלא.

יותר מכל, אנו רוצים שילדינו יהיו מאושרים, אך רובנו עייפים וטרודים מדי בכדי להתעניין ולהקשיב ל"מה עושה אותם מאושרים?" או "מה מעציב אותם?"

הזכרות במהות תפקידו של ההורה:

א. אהבו וקבלו את ילדיכם ללא תנאי
זו לא אשמתכם שילדכם כך, ואין זה אומר עליכם מאום. ילדכם הוא אדם בפני עצמו ואינו סוכן המייצג אתכם. יש לו תכונות אופי, רצונות, מניעים, אהבות, דאגות ופחדים משלו – הוא עולם בפני עצמו, נהדר ונפלא מאין כמותו. תנו לו את החופש להיות מי שהוא - זוהי אהבה אמיתית, זוהי אהבה ללא תנאי.

ב. האמינו בילדיכם ואמרו להם זאת.
האמינו ביכולות ובמסוגלות של ילדיכם, סימכו עליהם, בעיקר כאשר הם איבדו את האמון בעצמם. הם זקוקים לזאת מכם כמו אוויר לנשימה. כאשר אתם תאמינו בילדיכם – הם יאמינו בעצמם. בחרו "לשים תחת זכוכית המגדלת" את המתנות שהם מביאים לעולם, את הייחודיות שלהם והוקירו אותם על כך. שימו לב למבטו הגאה של ילד, לנצנוץ בעיניו, למשיכת כתפיו לאחור ולהארכת צווארו, כאשר אומרים לו – "וואו כל הכבוד", "איזה יופי", "איזה ילד בוגר ואחראי אתה"..וכו'

ג. היו נוכחים בחיי ילדיכם, בסקרנות לגביהם, בהקשבה, במבט ובחיבוק.
ולו רק לחצי שעה ביום, שימו את ילדכם במרכז מעיינכם. התעניינו בו: "מה עבר עליו?", "מה אהב?", "ממה פחד?", "איך הרגיש?" "ומה הוא חושב לעשות?", זאת כמובן כשעיניכם מביטות בעיניו, ולא בטלוויזיה או במסך המחשב המרצד. כאשר שימת ליבכם היא עליו ולא במחשבות הטורדניות על עתידכם הכלכלי, וידיכם מחבקות אותו ולא את העיתון, הצלחת שבכיור או הסוודר מקיפול הכביסה.

אני מאמינה גדולה בדיוקו של הייקום – שכל הקורה לנו, קורה לטובה ועבור הצמיחה וההתפתחות שלנו הן כפרטים והן כקבוצה. ולכן שהיתי זמן רב עם השאלות:
עבור מה?
ומהו השיעור שעלינו כהורים וכאנשי חינוך לעבור?


אני תוהה האם הטוב הוא בכך שככל שמערכת החינוך הקונבנציונאלית תמליץ לשלוח יותר ילדים לאבחון, כך תשנה היא את פניה: יהיו יותר ויותר כיתות קטנות של 12-15 ילדים, העברת החומר הנלמד תהיה באופן חוויתי ורב חושי, תוגש תשומת לב אישית לכל תלמיד, המבחנים ייעשו באופן שונה ואף יפתחו בתי ספר נוספים באור שכזה?
אני תוהה האם הטוב הוא בכך שאין שיעור טוב יותר לחמלה, אמפטיה, הכלה, סבלנות ואהבה, מאשר הורה לילד עם PDD או לילד עם ADHD?...אינני יודעת, בודאי נדע עם הזמן... אך ללא כל צל של ספק, מציאות זו נועדה לשרת אותנו כבני אדם בייקום מופלא זה.

..וביתי מתחילה להכין את שעורי הבית ותוך כדי..מתחילה בסדרת גלגלונים, עמידות ידיים וראש...ממשיכה בשעורי הבית...ושוב נמשכת לחרק על הקיר והתעסקות עימו....וכמו בכל פעם שמתעוררת אצלי התנגדות, ומשהו בהתנהגותה מוציא אותי מדעתי, אני מזהה את הסימן - שפּה ממש בנקודה זו, עלי לעשות את העבודה עם עצמי להבנה, לקבלה, לשחרור ולחמלה. כי השינוי בי, יביא את השינוי בתפיסתי את ילדתי.

כילדה חייתי בצילו של הפחד שכאשר לא אתנהג ואחשוב בדרך המסויימת המוקצת לי על ידי הוריי, אסבול מעונשים, ממכות, ואולי אף אשלח לפנימייה....
אחד הערכים החשובים ביותר שהבאתי עימי להורות ולמערכת היחסים שלי עם בנותיי היה ועדיין הוא, ערך החופש. לתת לילדי את מרחב החופש להיות מי שהוא– לחשוב, להתנהג ולהרגיש באופן הייחודי והמיוחד רק לו, כל עוד אינו פוגע ומסכן את חייו וחיי הסובבים אותו.

...וביתי מסיימת את שעורי הבית שלה תוך כדי ארבעים עמידות ידיים, עשרים עמידות ראש, עשרה גלגלונים...אני קוראת לה להראות לי את אשר הכינה. היא יושבת בחייקי ואני מחבקת אותה ואומרת לה עד כמה אני אוהבת את דרך חשיבתה המקורית והיצירתית ועד כמה גופה חזק, שרירי ויציב............

שלכם באהבה גדולה.

שני הורביץ
מאמנת מוסמכת להורים ולילדים (cpcc)
מחברת הספר "ההורה שבחרתי להיות"



חזרה